<h1>האשכול — רצב"א, פרק אותו ואת בנו</h1>
<h2>דף יג:</h2>
בד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט, כלומר בשאר ימות השנה א"צ להודיע, דמי יימר דתרתי לשחיטה זבני, ומי יימר שישחטו ביום א', והלוקח ודאי א"צ לשאול דהא אפשר שאין לה אם או בן כלל והחיוב על המוכר ור"א כ' [פ' אמור] הקונה מגוי צריך למיחש להא מלתא, סבר הא דתני' אם לא הודיעו המוכר הולך ושוחט ואינו נמנע במוכר ישראל, ולא מסתבר דכ"ש הוא מהא דא"צ להודיעו בשאר ימות השנה. ואלו הן, עי"ט אחרון של חג, שקונין לקרבן דמי שלא חג בראשון חוגג יו"ט אחרון ש"ח [חגיגה ט' ע"א] והכל באין ומביאין תשלומין דראשון אבל ביו"ט א' ש"ח טרודין בסוכה וד' מינין. עי"ט א' של פסח דהכל צריכין פסחים וחגיגה וערב עצרת להקריב שלמים ועולת ראי', וערב ר"ה שאוכלין בשר ומרבין בסעודה לסימן טבא לשתא [הוריות י"ב ע"א] ולזכר מ"ש עזרא [נחמיה ח'] אכלו משמנים. אר"י אימתי בזמן שאין ריוח אבל יש ריוח א"צ להודיע, כלו' בזמן ששניהם קונין בעי"ט, אבל מכר הראשונה יום לפני עי"ט והשני' למחרת, י"ל שלא ישחטו ביום א' ור"י לפרש ת"ק קאתי דהו"א עי"ט לאו דוקא, ולכל הקונים סמוך ליו"ט צריך להודיע, ואתא ר"י למימר דוקא אם שניהם קונין בעי"ט, ומודה ר"י במוכר האם לחתן והבת לכלה שצריך להודיעו, כי קרוב הוא שישחטו ביום א'. בד' פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו אפי' שור שוה אלף דינרים ואין לו ללוקח אלא דינר א', כופין אותו לשחוט, ואע"ג דלוקח לא משך דארי"ו בד"פ אלו העמידו דבריהם על ד"ת, דד"ת מעות קונות ולא אמרו משיכה קונה שמא יאמר נשרפו חיטיך בעליה, לפיכך אם מת מת ללוקח ומפסיד מעותיו שנתן, שברשותו מת, אבל בשאר ימות השנה אינו כן, כלומר אין מחויב לשחוט אם נותן לו דינר לבשר כיון שלא משך, לפיכך אם מת, מת למוכר וצריך להחזיר לו דמיו. יום א' האמור באו"ב היום הולך אחר הלילה שנ' במ' בראשית יום א' ובאו"ב יום א', מה יום א' במ"ב היום הולך אחר הלילה דכ' ויהי ערב וי"ב יום א', אף יום א' באו"ב היום הולך אחר הלילה.
<h2>דף יז.</h2>
אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי רא"א כלאים מעז ומרחל נוהג בו, בכוי אינו נוהג. ומפרש בצבייה ובנה תייש לכ"ע אינו נוהג, שה ובנו א"ר ולא צבי, בתיישה ובנה צבי לכ"ע נוהג דשה א"ר והא איתי' ובנו אפי' כל דהו, אבל תייש הבא על צבייה או צבי על תיישה וילדה בת, וההיא בת ילדה בן ושחט לבת ובנה, רבנן ס"ל שה אפי' מקצת שה, הלכך אם אותה בת בת תיישה מלקות נמי חייב, ור"א ס"ל לא אמרינן שה אפי' מקצת שה וספק דלמא חוששין לז"א הלכך אי שחט הבת וברה לא לקי, אבל אסורא איכא דלמא אין חוששין לזרע אב ובת התישה כולה שה. ואם אותה בת בת צבייה ואביה תייש, ושחט הבת וברה, לרבנן נמי לא לקי שמא אחלז"א והבת אפי' מקצת שה ליכא, ואסורא קעביד דשמא חוששין לז"א ומקצת שה איתי', ולר"א אסורא נמי ליכא נהי דאפשר דחוששין לז"א, שה אפי' מקצת שה לא אמרינן. וקייל"ן כרבנן. הגרי"צ וב' הלכות לא הביאו הך שמעתא כיון דפסקו דליתא לחנניא לא נ"מ מפלוג' דר"א ורבנן והכל הולך אחר האם אם האם תיישה זרעה תייש ואם צבייה אפי' מקצת שה ליכא.
<h2>דף כא:</h2>
[חולין פ"ג ע"א] בד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט, כלומר בשאר ימות השנה א"צ להודיע, דמי יימר דתרתי לשחיטה זבני, ומי יימר שישחטו ביום א', והלוקח ודאי א"צ לשאול דהא אפשר שאין לה אם או בן כלל והחיוב על המוכר ור"א כ' [פ' אמור] הקונה מגוי צריך למיחש להא מלתא, סבר הא דתני' אם לא הודיעו המוכר הולך ושוחט ואינו נמנע במוכר ישראל, ולא מסתבר דכ"ש הוא מהא דא"צ להודיעו בשאר ימות השנה. ואלו הן, עי"ט אחרון של חג, שקונין לקרבן דמי שלא חג בראשון חוגג יו"ט אחרון ש"ח [חגיגה ט' ע"א] והכל באין ומביאין תשלומין דראשון אבל ביו"ט א' ש"ח טרודין בסוכה וד' מינין. עי"ט א' של פסח דהכל צריכין פסחים וחגיגה וערב עצרת להקריב שלמים ועולת ראי', וערב ר"ה שאוכלין בשר ומרבין בסעודה לסימן טבא לשתא [הוריות י"ב ע"א] ולזכר מ"ש עזרא [נחמיה ח'] אכלו משמנים. אר"י אימתי בזמן שאין ריוח אבל יש ריוח א"צ להודיע, כלו' בזמן ששניהם קונין בעי"ט, אבל מכר הראשונה יום לפני עי"ט והשני' למחרת, י"ל שלא ישחטו ביום א' ור"י לפרש ת"ק קאתי דהו"א עי"ט לאו דוקא, ולכל הקונים סמוך ליו"ט צריך להודיע, ואתא ר"י למימר דוקא אם שניהם קונין בעי"ט, ומודה ר"י במוכר האם לחתן והבת לכלה שצריך להודיעו, כי קרוב הוא שישחטו ביום א'. בד' פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו אפי' שור שוה אלף דינרים ואין לו ללוקח אלא דינר א', כופין אותו לשחוט, ואע"ג דלוקח לא משך דארי"ו בד"פ אלו העמידו דבריהם על ד"ת, דד"ת מעות קונות ולא אמרו משיכה קונה שמא יאמר נשרפו חיטיך בעליה, לפיכך אם מת מת ללוקח ומפסיד מעותיו שנתן, שברשותו מת, אבל בשאר ימות השנה אינו כן, כלומר אין מחויב לשחוט אם נותן לו דינר לבשר כיון שלא משך, לפיכך אם מת, מת למוכר וצריך להחזיר לו דמיו. יום א' האמור באו"ב היום הולך אחר הלילה שנ' במ' בראשית יום א' ובאו"ב יום א', מה יום א' במ"ב היום הולך אחר הלילה דכ' ויהי ערב וי"ב יום א', אף יום א' באו"ב היום הולך אחר הלילה.
<h2>דף מה:</h2>
אותו ואת בנו נוהג בחולין ובמוקדשין ואין הפרש בין ישחט האם תחלה ואח"כ הבן או איפכא לוקה ונוהג בבהמה ולא בחיה ועוף דכ' שור ולא חיה שה ולא עופות [תו"כ] ת"ר או"ב נוהג בנקבות באם וזרעה ולא בזכרים דאין חוששין לאב דכ' אותו אחד ולא ב', וכ' בנו, מי שכרוך בנו אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך א', אבל חנניא ס"ל נוהג אף בזכרים, וא' שמואל הלכה כחנניא, ואזדא לטעמי' דתנן ר"י אומר הנולדים מסוס אף שאביהם חמור מותרין זב"ז אבל נולדים מחמור עם נ' מסוס אסורין, וא"ש זו דר"י דאמ' אין חוששין לזרע אב אבל חכמים אומרי' כל מיני פרדות אחת הן, בר סוסיא וחמור ובר חמורה וסוס מין א' וחכמים היינו חנניא דחושש לז"א. ור"י דפליג אחנניא מספקא לי' הלכך אף לדיד' (פרי) [פרד] עם האם אסור פי' פרד בר סוסיא אסור להרביע על סוס נקבה שמא חוששין לז"א והאי בר סוסי' אביו חמור. א' ר' אבא לשמעי' כי מעיילת לי כודנייתא לריספקי עיין בהנך דדמיין להדדי ועייל, אלמא סבר א"ח לז"א וסימנים דאור', פי' שסומכין על הסימנים לדעת אם שוין הם מצד אב ואם, דאי עובי קלא רבה אודני' וזוטר גנובתי' אמו חמורה, צייל קלא זוטר אודני' ורבה גנובתי' בר סוסיא. ומדאמר ש' הלכה כחנניא וקרי לי' חכמים, ור"י נמי דפליג מספקא לי' אי' אחלז"א, וכן ר' אבא חשש לז"א דבעי דלידמי כודנייתא אף מצד אביהם, הכי קייל"ן. והא דמסיים אלמא קסבר אחלז"א, פי' להקל ל"ח, דאי חייש כולהו כודנייתא לישתרי אפי' זה בר סוסי' וח', וזה בר חמורה וס'. וכן בפ' א"מ [בכורות מ"ה ע"ב] תנן אלו כשרי' באדם ופסולין בבהמה או"ב ומפרש בגמ' אהרן ובניו עובדין ביום א' דכותי' תייש ובנו אסור דמתני' כחנניא, ואף אי רפיא בידינו, דלהכתא כחנני' הרי בבתרא... [דכתובות קי"א ע"א] יצחק ושמעון ואושעי' אמרי הלכה כר"י בפרדות, לכך מסתבר לחוש לחומרא לז"א, ואי ידעינן שזה אביו אין שוחטין אותו וא"ב ביום א'. אבל הגרי"צ כ' מסתבר דליתי' לחנניא. ואפשר דוקא באו"ב קאמר מדתני' בברייתא דחכמים א' אותו אחד ולא שנים ושוב אמר בנו מי שכרוך אחריו שקאי על האם, והא דאר"י מספקא לי' והכל מודים (בפרי) [בפרד] עם האם שאסור, בכלאים מספקי לי', דאיכא למימר דוקא באו"ב קפיד קרא אנקבות אבל בשאר מילי צד אב שוה לאם. וחזי לן הכי שבפ' הזרוע כ' הרב... ומפסקו של ר"א משבחא מ' דליתא כלל לחנניא ודייק מדמסיים לר' אבא אלמא סבר אחלז"א וסימנים דאו', וכ"כ בהלכות [הל' או"ב] הרי אומר בנו מי שכרוך אחריו יצא זכר שא"ב כ"א, הלכך אינו נוהג בזכרים וליתא לחנניא דאמר נוהג בזו"נ מדא"ר אבא כי מעיילית כודניתא וכו' אלמא קסבר אחלז"א וסימנים דאו' עכ"ל.
<h2>דף מט.</h2>
תני' [שבת קל"ה ע"ב] רשבג"א כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנ' ופדויו מבן חדש תפדה, ח' ימים בבהמה אינו נפל שנ' מיום ח' והלאה ירצה, הא לא שהה ספקא הוי, כלומר מדשרי רחמנא בן ח' לקרבן ומחשב לבר פדיון מבן חדש, ש"מ דהני ודאי יצאו מכלל נפל וקודם לזה מספקא לן אי בני קיימא הוא. וכ' ב' הלכות חיותא דילדה אסור למשחט ולדה עד ח' יומין דלמא נפל הוא שנ' מיום השמיני והלאה ואסיר למיכליה, וה"מ דלא ידעינן אי כלו לו חדשיו אבל כלו אפי' ביומא דאתילד שרי כתני' [שבת קל"ו ע"א] עגל שנולד ביו"ט שוחטין ביו"ט, הב"ע שכלו לו חדשיו, וכ"כ גאונים שלא נאמר בן ח' אלא לקרבן אבל לאכילה אפי' בן יומא שרי כיון דכלו לו חדשיו לא הוי נפל ובקרבן גז"ה הוא אע"ג דכלו לו חדשיו בעינן ח"י כדאי' בראש השנה [ז' ע"א] גבי בכור תם אף דכלו לו חדשיו מונין משעת הרצאה, ש"מ בקרבן בעינן ח"י אפי' בכל"ח, ובאדם נמי אפי' ביום שנולד יצא מכלל נפל אי ידעינן שכל"ח כד' ביוצא ד' [נדה מ"ד ע"ב]. תנוק בן יום א' הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם למאי הלכתא אר"פ לענין אבלות כמאן דלא כרשב"ג דא' כל שלא שהה ל"י ספקא הוי, הב"ע שכל"ח, אבל לפדיון גז"ה אפי' בכל"ח דלא ליפרקיה עד שעבר יום ל' דכתיב מבן חדש ומעלה [בכורות מ"ט ע"א]. ודאמרינן בבהמה בעי לאשהוייה ח"י, דוקא לקרבן בעינן יום ח', אבל לחולין בתר דעבר יום ז' והגיע ליל ח' מותר כדאי' התם [שבת שם] אי איתרחיתו עד לאורתא הוי אכלינן, ולקרבן אמרינן בפרקין [חולין פ"א ע"א] ר"א רמי כ' והי' ז"י תחת אמו הא ליל ח' חזי וכ' מיום ח' והלאה ירצה לילה לא, לילה לקדושה ויום להרצאה, קמ"ל דמותר להקדישו בליל שאחר ז"י שאינו מחוסר זמן דבכניסת הלילה יצא מכלל נפל, מיהו הקרבה פסולה בלילה כדכ' מיום ח' והלאה (חסר).
